הסוויץ' המוחי לשינוי ברירת המחדל השלילית

זה אחד המאמרים הכי חשובים שתקראו בחיים...ואני לא מגזים.

כמו שאתם ודאי יודעים, יש המון שיטות וטכניקות לשינוי דפוסי חשיבה שליליים.

אך מרוב שיש כלכך הרבה, קשה להבין באיזה מהן להשתמש ומתי לעשות זאת. 

ולפעמים אנחנו מוצאים את עצמנו במאבק אינטנסיבי נגד השליליות, זורקים עליה כל מה שאפשר כדי לשנות אותה, אך זה רק מעמיק ומרחיב אותה יותר. 

אז מה עושים? 

חייב להיות משהו פשוט…ויש!

אני רוצה היום להציע לכם מודל חשיבה מבוסס מדעית שיקל מאוד על המשימה הזאת.

למעשה הוא כלכך פשוט שכל מה שיהיה עליכם לזכור זה רק שתי קבוצות.

שתי הקבוצות האלה הן רשתות מרכזיות במוח שאחראיות לכל מה שאנחנו חווים כשלילי וכחיובי.

במשך שנים בלייבים שעשיתי, במאמרים ובמוצרים שלי דיברתי על הקסם של החיבור של המודעות שלנו לעכשיו, אני קורא לזה עושר רב מימדי.

בחיבור הזה העולם נהיה קסום ברגע אחד.

אנחנו מקבלים את המתנה של ההווה.

מבחינת החוויה הסובייקטיבית שלנו אנחנו יודעים שכשאנחנו עסוקים מחשבתית בעצמינו, אנחנו מנותקים מהחיבור הנקי הזה עם רגע ההווה, אך מסתבר שהמדע יכול למדוד את זה והוא יודע למפות את האזורים במוח שאחראים על שני המצבים המנוגדים האלה שהם או שאנחנו בתוך הראש שלנו ולא מחוברים לרגע ההווה, או שאנחנו בתוך המציאות החיצונית מחוברים לרגע ההווה.

שני הדברים לא עובדים יחד.

והם לא עובדים יחד מפני שאלה שני רשתות שונות של המוח שפועלות באופן מנוגד אחד לשניה.

והיום אני רוצה להסביר לכם על שתי הרשתות האלה, על הדינאמיקה המיוחדת ביניהן, וכמובן לתת לכם טריקים שלי שיעזרו לכם לתמרן ולעשות סוויץ׳ לפי הבחירה שלכם בכל רגע שתחליטו לעשות זאת.

הרשת הראשונה מעבר לתפקודים הרגילים החיוניים שלה היא המקור הראשי של כל הסבל הפסיכולוגי האנושי.

הרשת השנייה מעבר לתפקודים הרגילים החיוניים שלה, היא המקור של האושר הפסיכולוגי הטבעי האנושי.

מוכנים ללמוד על המערכות?

בואו נתחיל...

שתי רשתות – שתי דרכים לחוות את עצמנו ואת המציאות

בתוך המוח שלנו פועלות שתי מערכות עצביות עיקריות – כמעט מנוגדות באופיין:

1. רשת ברירת המחדל (DMN – Default Mode Network)

בשנת 2001 רשת ברירת המחדל (Default Mode Network) קיבלה את שמה הרשמי על ידי החוקר מארק רייכל ועמיתיו, והיא הפכה לאחד הגילויים המשמעותיים של חקר המוח המודרני.

אך העקבות הראשונות לרשת הזאת החלו להופיע כבר בשנות ה־20 של המאה הקודמת.

כבר אז, חוקרי מוח הבחינו שכשאדם נמצא במנוחה המוח שלו לא שקט, אלא פעיל באזורים מסוימים.

לאורך השנים, ובמיוחד בזכות טכנולוגיות מתקדמות כמו PET ו־fMRI,

התגלתה תופעה מסקרנת:

ישנה רשת קבועה של אזורים במוח שפועלת בעיקר כשאנחנו לא עושים כלום, אלא חושבים, מדמיינים, מהרהרים.

בזמן שאנחנו לא עושים כלום, לא קוראים, לא פותרים בעיות, פשוט נחים, אזורים מסוימים במוח דווקא נדלקים.

במקום להירגע, המוח "נדלק", כאילו שיש לו תכנית שרצה ברקע.

במה המוח שלנו עסוק? בעיקר במחשבות על עצמנו, על מי אנחנו, מה עברנו, מה יקרה בעתיד, מה אחרים חושבים עלינו, ואם מה שעשינו היום או אתמול היה נכון או לא.

ההרהורים האלה, שכוללים סימולציה של העבר והעתיד, הם הליבה של תפיסת העצמי שלנו.

עם השנים, מחקרים גילו ש ה DMN היא לא סתם רשת מחשבתית, אלא היא הרשת שמייצרת את תחושת ה"אני", הזהות האישית שלנו, הדימוי והערך העצמי שלנו (מה שאנחנו חושבים על עצמינו ואיך שאנחנו מעריכים את עצמינו לעומת אחרים).

חוקר אחד הסביר את זה בצורה יפה:

"הרשת הזאת היא המקום שבו המוח יוצר סימולציה של מי שאנחנו."

אז מה הבעיה?

במצב טבעי, אין בעיה. לכל אחד יש זהות עצמית, ותחושת אני זה חלק ממה שעושה אותנו אנושיים.

אבל כשהתחושה הזאת שלילית כ״ברירת המחדל״ שלנו, והמוח תקוע בלופים של דאגות, חרטות, השוואות חברתיות, או חוסר ערך עצמי, אותה רשת נהפכת למקור המרכזי לסבל הפסיכולוגי האנושי.

במיוחד בעולם המערבי המפותח בתקופה המודרנית, שבה יש לנו הרבה יותר זמן פנוי לנוח ולחשוב.

ורשת ברירת המחדל נכנסת לפעילות יתר.

אנחנו "חיים בראש שלנו", והמוח מריץ את אותה התכנית שוב ושוב.

באיזה גיל הרשת הזאת מתחילה להתחווט ולהפוך לברירת המחדל?

בין גיל 9 ל־12.

זו התקופה הקריטית שבה ילד מתחיל להיות מודע לעצמו דרך עיני הסביבה. איך הוא נראה, איך הוא נשמע, איך הוא נתפס בעיני אחרים.

אם בתקופה הזו הוא חווה חוויות שליליות שמביאות אותו להרגיש שהוא "לא מספיק", הערך העצמי הנמוך הזה אם לא קורה שינוי, מתחיל להפוך לברירת המחדל שלו בחשיבה העצמית שלו.

ללא התערבות או שינוי, ברירת המחדל הזאת תמשיך ללוות אותו במשך שנים רבות קדימה ואפילו במשך חייו, פשוט כי זה ההרגל הנוירולוגי של המוח.

למה המוח מתעסק יתר על המידה בלחשוב מחשבות שליליות?

הבאג במערכת הזאת הוא זה:

המוח "חושב" שאם הוא יחשוב על הבעיות שוב ושוב, אולי הוא יפתור אותן.

אבל בפועל, הפעולה הזאת רק מחזקת את הנתיבים הנוירולוגיים שמזוהים עם הבעיה ובכך מחזקת את הקשר בין הבעיה לבין הזהות העצמית שלנו.

וחשיבה עצמית שלילית הופכת לברירת המחדל שלנו.

וזה יוצר לופ.

לופ של דאגה > זהות שלילית > יותר דאגה > עוד חיזוק לזהות שלילית.

אם אנחנו מבלים הרבה זמן ברשת הראשונה ה DMN ובמיוחד במצב שלילי כמו ביקורת עצמית, השוואות, חרטות, המוח שלנו מתרגל לכך ועם השנים, זה הופך ככל שמתאמנים על זה לברירת המחדל של הזהות העצמית שלנו, הדרך האוטומטית שבה אנחנו תופסים את עצמנו.

הזהות העצמית שלנו הופכת להיות שלילית כברירת מחדל וזה מופעל אוטומטית במהלך החשיבה שלנו וכמובן שזה מתבטא בסיטואציות חברתיות ובכל הפעילויות של החיים שלנו.

זה האבסורד. זה הטמטום, וכן, זה מקור הסבל הפסיכולוגי שלנו.

והנה משהו חדש מעניין ביותר שמוכיח את זה למדענים.

אחד התחומים הכי מעניינים במדע המוחי היום זה שימוש בחומרים פסיכדליים למטרות של גמילה מהתמכרויות, ריפוי דיכאון, חרדות, ומגוון הפרעות נפשיות נוספות.

מחקרים מהשנים האחרונות מצביעים על כך שחומרים פסיכדליים כמו פסילוציבין שהוא החומר הפעיל ב״פטריות קסם״ (פטריות פסילוסיבין), יכולים לכבות זמנית את רשת ברירת המחדל הזאת שאנחנו מדברים עליה, ולאפשר למוח לעשות ״אתחול״ מחדש ל״הגדרות היצרן של מערכת ההפעלה״ שזה אומר להחזיר את האזור הזה במוח למצב הנקי שלו לפני שהסיטואציות החברתיות והמחשבות שלנו תכנתו אותו.

כשרשת ברירת המחדל, ה DMN שקטה, הזהות העצמית הנוקשה יכולה להתמוסס לרגע, ואנשים מדווחים על תחושה של חופש פנימי, חיבור מחודש, וחיווט מחדש של תפיסת העצמי.

מחקר מפורסם מ Johns Hopkins מצא שהשפעה אחת של סשן פטריות פסילוסיבין היא פתיחה של "חלון פלסטיות" נוירולוגית, שמאפשר למוח לשנות דפוסים קבועים כולל במצבים של דיכאון עמיד לטיפול (כזה ששום דבר אחר לא השפיע עליו, לא תרופות ולא תראפיה).

במחקרים, אנשים עם הפרעות נפשיות והתמכרויות בסשן אחד או שניים (שנמשכים כ 6 שעות) מצליחים להתבונן בזהות העצמית שלהם, בבעיות הפסיכולוגיות שלהם, להבין את מהו המקור שהתחיל את ההתמכרויות שלהם, להבין את הכל במבט על שכזה, להביט מלמעלה על כל הבעיות הפסיכולוגיות שלהם ועל מה שגרם להן להיווצר, ובמהלך הסשן המוח שלהם יוצר חיבורים חדשים שמעדכנים את הזהות העצמית השלילית שלהם.

הרבה מהם מדווחים שכבר אין להם צורך בהתמכרות שלהם והם מפסיקים לצרוך אותה.

ואנשים עם בעיות נפשיות ודיכאונות, חוזרים לחיות חיים רגילים ובריאים.

פטריות הקסם האלה היו ידועות ביכולות שלהן במשך אלפי שנים בתרבויות שונות, אך בשנים האחרונות כשיש מכשור שיכול להבין מה קורה במוח במהלך סשן כזה, הרבה דברים מתחילים להיות מובנים ויש מגמה עולה של יותר ויותר מחקרים עם תוצאות חיוביות שיוצאים בזה אחר זה עם תוצאות מרשימות באפקט של פטריות הפסילוסיבין.

מה הפטריות הקסם האלה עושות?

נכון לעכשיו, ידועים 3 דברים עיקריים:

1. הן מחקות את הסרוטונין החומר הפעיל בפטריות, פסילוציבין, דומה מאוד למוליך העצבי סרוטונין. כך שהחומר נקלט בקולטנים של הסרוטונין.

2. הן משתיקות את רשת ברירת המחדל (DMN) זאת אותה רשת שמקושרת לדאגות, אגו, חרטות והשוואות. (האגו לא מתערב ומפריע בסשן)

3. הן מגבירות נוירו-פלסטיות המוח יוצר חיבורים חדשים בין אזורים שבדרך כלל לא מתקשרים. 

בשורה התחתונה: 

פטריות פסיכדליות לא רק משנות את התודעה, הן משנות גם את התקשורת בתוך המוח עצמו.

אך שימו לב, ברוב העולם זה לא חוקי, וכרגע זה נמצא בעיקר במחקרים מדעיים על קבוצות של אנשים שסובלים מבעיות נפשיות והתמכרויות. 

עם ההצלחה של המחקרים האלה בעתיד זה יהיה כלי לגיטימי שישנה להרבה אנשים את החיים לטובה.

בישראל זה לא חוקי, זה נמצא במחקר מדעי, אך אל תתאכזבו...בהמשך המאמר אסביר לכם איך אפשר לאפס את רשת ברירת המחדל עם כלים פשוטים שזמינים לנו.

אז עכשיו שהכרנו את רשת ברירת המחדל של המוח, בואו נכיר את הרשת השנייה:

2. רשת המשימה החיובית ( TPN - Task Positive Network)

באופן מפתיע (ומשמח), קיימת במוח רשת שנמצאת ביחסי ניגוד עם רשת ברירת המחדל.

כשרשת המשימה החיובית פעילה – רשת ברירת המחדל שותקת.

הרשת הזאת נכנסת לפעולה כשאנחנו בפוקוס מלא: על משימה, על פעולה, על תחושות הגוף שלנו, או על מה שקורה כאן ועכשיו בעולם החיצוני.

אפשר להבין את זה כך:

ה DMN היא מערכת של פוקוס מחשבתי פנימי ה TPN היא פוקוס משימתי חיצוני.

מה קורה כשרשת הTPN נכנסת לפעולה?

היא מדליקה אזורים במוח שקשורים ל:

• מודעות ותשומת לב

• תנועה (של הגוף שלנו ותנועה בעולם החיצוני)

• ריכוז

• פתרון בעיות

• קבלת החלטות

• ויסות רגשי

• למידה

• הנאה מעשייה

• הנאה מהחיבור הנקי בין המודעות לרגע ההווה

פעילות רשת המשימה החיובית מרשתת את המוח מחדש ברגע שאנחנו מפסיקים רק לחשוב על החיים, ומתחילים לעבוד עם החיים.

וכאן מגיע משהו חשוב:

ככל שאנחנו פועלים, יוצרים, נעים, מתמקדים ונוכחים בהווה אנחנו מעבירים שליטה מ DMN ל TPN.

אנחנו יוצאים מהלולאה של:

דאגות ← השוואות ← חרטות ← ביקורת עצמית ← ועוד דאגות...

ובמקום זה – אנחנו חוזרים להיות מעוגנים בהווה.

מחוברים לחיים עצמם.

לשלב הבא.

ל"מה אני חווה / עושה עכשיו במציאות ברגע הזה?"

ובהבנה הבאה נמצא הכוח האמיתי:

המוח לא יכול להפעיל את שתי הרשתות במקביל.

ברוכים הבאים לכפתור הסוויץ׳ הכי חשוב שתוכלו להכיר במוח שלכם:

אם נפעיל את רשת המשימה החיובית, נשתיק את רשת ברירת המחדל.

וזה, חברים, הטריק לחופש מנטלי.

להדליק את ה TPN ובכך לכבות אוטומטית את ה DMN.

זה לעשות סוויץ' מיידי בין שני מצבי תודעה.

מ DMN ←  ל TPN.

כדי להבין את זה טוב יותר, בואו נתייחס לשתי הרשתות האלה כאל שתי קבוצות.

קבוצת ה Dmn וקבוצת ה Tpn

למה להתייחס אליהן כאל קבוצות?

כי זה מוריד מאיתנו את העומס של להתמודד עם כל מחשבה בנפרד.

במקום זה אנחנו משייכים את כל המחשבות לשתי קבוצות.

לא צריך לנסות להבין "למה חשבתי את זה או את זה ומה אני עושה עם המחשבה הזאת והזאת..."

פשוט מזהים:

״המחשבה הזו שייכת לקבוצה הלא מועילה״ (לקבוצת ה DMN).

כל המחשבות שאנחנו לא רוצים להתעסק איתן, כאלה שמכניסות אותנו ללופים שליליים, דאגות, חרטות או השוואות, שייכות לקבוצת ה DMN.

וכשאנחנו מתרגלים מיינדפולנס או מטא-קוגניציה (מודעות לחשיבה שלנו) ,אנחנו עוצרים לרגע ומזהים:

"זאת מחשבה מקבוצת ה - DMN"

ובמקום להילחם בה,

אנחנו פשוט בוחרים לעבור קבוצה.

כמו במשחק ספורט,  קבוצה נגד קבוצה.

אני בוחר לעבור לשחק בקבוצת ה - TPN. 

הקבוצה של העשייה, המיקוד, הנוכחות והחיבור לגוף ולרגע הזה.

ומה קורה בתכל׳ס?

ברגע שאנחנו מחליפים קבוצה, אנחנו מחליפים מחליפים מצב תודעה.

מפסיקים לחשוב על העצמי השלילי, מחברים את המודעות לרגע ההווה ומתחילים לפעול, מתחילים לחיות את הרגע.

ה Tpn, רשת המשימה החיובית, פועלת כשאנחנו מתמקדים במשהו חיצוני.

כשאנחנו מבצעים משימה, מתרכזים במטרה, נוכחים בכאן ועכשיו, עוזרים למישהו, מתאמנים, יוצרים, או אפילו סתם צופים בסקרנות על העולם, הרשת הזו פועלת.

זכרו:

כשהTPN פעילה – ה DMN נכבית!

המוח לא יכול להפעיל את שתיהן יחד בעוצמה.

רק אחת מהן דומיננטית.

זה או זה.

ולכן,

ברגע שאתה "נכנס למשימה", או חווה רגע של נוכחות טהורה, אתה בעצם מבצע סוויץ' נוירולוגי.

זה נשמע פשוט, וזה באמת פשוט.

אבל בפשטות הזאת מסתתרת עוצמה אדירה.

אז איך מתאמנים על זה?

מתחילים מהבוקר.

שמים לעצמנו כוונה להיות היום כמה שיותר ברשת ה  TPN (משימה חיובית).

כלומר: 

פחות התעסקות במחשבות על "האני" שלנו ומקומו בעולם. 

יותר נוכחות במה שקורה בחוץ ברגע ההווה, מודעות לנשימה, תחושות גוף, חושים.

אנחנו עושים, זזים, מקשיבים, נושמים. 

וגם כשאין לנו משימה ספציפית לבצע או אנחנו בהפסקה – אנחנו פשוט נוכחים.

העולם החיצוני הוא הזמנה מתמדת לרגע ההווה: 

צלילים, צבעים, אנשים, רוח שמזיזה עלים, נצנוצים של אור השמש בשעות שונות, תנועה.

ומה קורה כשאנחנו פתאום שמים לב שגלשנו לרשת ברירת המחדל?

עושים סוויץ׳ בחזרה לרשת המשימה החיובית.

ואני אתן לכם דוגמה.

אכלתי ארוחת ערב ולפתע הבנתי שעשיתי סוויץ׳ לרשת ברירת המחדל ואני לא רוצה להישאר שם, מה שעשיתי זה אמרתי לעצמי המודעות שלך היא כמו מצלמת וידאו, שפשוט מצלמת, ללא פרשנויות, ועכשיו אני רוצה שתעבור על 10 פריטים שעל השולחן, תעביר את הפוקוס מפריט לפריט וממש תספור 1, 2,...10 ותתבונן בכל אחד מהם לכמה שניות במהירות.

שינוי הפוקוס מפנימי לחיצוני, ממחשבות על האני שלי, לאובייקטים חיצוניים ברגע ההווה, עשה עבורי סוויץ׳ מיידי מרשת ה DMN ל TPN וזה היה כלכך מורגש שכשמרגישים את זה, מבינים עד כמה שזה אמיתי.

דבר נוסף שאני מתרגל זה בהליכת בוקר בטבע, במשך כל ההליכה אני מתאמן על להיות ב TPN.

מה אני עושה?

אני מודע לנשימה שלי, לגוף שלי, לנוף, לאובייקטים, לצלילים, לצבעים...לכל מה שקורה עכשיו במציאות החיצונית ברגע ההווה.

אני אפילו אומר לעצמי: 

״תתבונן מולך ומסביבך, זהו רגע ההווה שכולם מדברים עליו...כל המיינדפולנס, מדיטציות, פסיכולוגיה...במשך אלפי שנים מדברים על להיות נוכח ברגע ההווה...והנה הוא פה לפניך...הנה רגע ההווה...תרים את הראש, פקח את העיניים לרווחה ותתבונן! אתה ברגע ההווה!! זהו רגע ההווה שכולם מדברים עליו!!!״ 

אני אומר את זה באינטנסיביות וממש מכניס את עצמי להתלהבות מהמיוחדות והנדירות של הרגע הזה.

וזה הופך את הרגע הזה לכלכך מיוחד, כי באמת כלכך הרבה מדברים ומהללים את נפלאות החיבור לרגע ההווה, והנה יש לך הזדמנות עכשיו לחוות את רגע ההווה האמיתי...היחידי שקיים...רגע ההווה המיוחד הזה שעכשיו לפניך...

הדיבור העצמי הזה משכנע את המודעות שלי להתבונן לתוך רגע ההווה ולנסות ״לתפוס״ אותו...ולהיות חלק ממנו...וזה אוטומטית עושה סוויץ ומחבר אותי לרשת המשימה החיובית.

חיבור לרגע ההווה = הפעלה של רשת ה TPN

אני אתן לכם עוד טריק...

אפילו כשאני צופה במשהו במסך המחשב או כותב אפילו את המאמר הזה...אני מביט על המסך אך הראייה שלי פתוחה פנורמית ל 180 מעלות...

תנסו את זה...

תתבוננו על משהו במרכז שדה הראייה שלכם ובאותו הזמן תנסו לקלוט גם כל מה שאתם יכולים שמסביב בראייה רחבה...מבלי להתאמץ...להפך...התמקדו במסך לדוגמה...ותהיו מודעים גם למסגרת שמעבר למסך...אם מסך המחשב נמצא באמצע שדה הראייה שלכם מולכם...תראו את המסך ובאותו הזמן תראו גם את כל הפנורמה שמסביב למסך.

הראייה הפנורמית היא טריק מדהים שמחבר את המוח לרשת המשימה החיובית, וזה אומר בפשטות שזה מחבר אותנו לרגע ההווה.

ונחשו מה?

אם אנחנו מחוברים לרגע ההווה, אנחנו לא מחוברים לרשת ברירת המחדל.

שימו לב,

זה לא אומר שלא צריך להיות בכלל ברשת ברירת המחדל, זה רק אומר שככל שנתאמן על לבלות יותר זמן ברשת המשימה החיובית, אנחנו נחזיר את האיזון הטבעי הנכון בין שתי המערכות הללו, ואנחנו ניצור חיבורים חיוביים חדשים במוח.

מה שאנחנו עושים בתרגול הזה זה סוג של ריסט למערכת שיש בה באג.

הבאג הוא שמערכת ברירת המחדל שלנו נוטה להיות שלילית.

וזה כאילו שכל פעם שאנחנו ״נחים״ אנחנו נופלים חזרה לבור של שליליות עצמית שמחכה לנו במערכת הזאת.

ברירת המחדל של חשיבה אובייקטיבית על עצמנו, אל אחרים ועל העולם, הפכה להיות יותר ויותר שלילית.

אז מה שאנחנו עושים פה זה אנחנו משנים את ברירת המחדל השלילית, ועושים סוג של ״איפוס להגדרות היצרן״.

בדיוק מה שפטריות הקסם עושות, רק שאנחנו מרוויחים את זה באימון הדרגתי ובכך מחזקים את היכולת שלנו לעשות את הסוויץ׳ בין המערכות לפי בחירה בקלות. כפי שזה אמור להיות.

אחד המאפיינים הבולטים בכל ההפרעות הפסיכולוגיות למיניהן הוא קישוריות חלשה בין המערכות האלה שמתבטא בתקלה של ״כאחת פועלת השניה לא נכבית״.

הסוויץ׳ הזה לא עובד כמו שצריך לאנשים שחווים תסמינים של הפרעות פסיכולוגיות.

גם כשהם מבצעים משימות, מערכת ברירת המחדל פעילה באופן דומיננטי.

ותרגול המיינדפולנס, מודעות למשימה, לנשימה, לגוף, לחושים ולעולם החיצוני ברגע ההווה.

ומטא-קוגניציה שזה להיות מודעים לשאלה ״על מה אנחנו חושבים עכשיו?״ הם שני תרגולים מרכזיים באיפוס המערכות האלה להגדרות היצרן וחזרה לאיזון בתוך עצמן וחיזוק התקשורות ביניהן.

תרגול נוסף שאני ממליץ עליו זה נשימות עמוקות, עם הפסקות של עצירות והחזקה של האוויר למשך 30 שניות עד דקה וחצי (כמובן שיש לבנות את היכולת הזאת עם תרגול קל יותר ומומלץ לעשות את זה בשכיבה).

תרגילי נשימות, כמו שההודים קוראים לזה פראניאמה (Pranayama) מחברים אותנו ל TPN ועוזרים לנו לחזק את היכולת של לעשות סוויץ׳ מהיר בין שתי המערכות.

לסיום, בשיחה על הנושא עם ה ChatGpt הוא תיאר לי את זה בצורה מצחיקה ומושלמת:

כשאנחנו שוכבים במיטה ועסוקים בחשיבת יתר = ה DMN פעיל

כשאנחנו בונים רהיט של איקאה =  ה TPN פעיל

אז מה המסקנה החשובה?

אם אנחנו תקועים בתוך הראש שלנו (רשת ברירת המחדל – DMN), הדרך הכי מהירה לצאת משם היא להתמקד בגוף שלנו או להתרכז במשימה (רשת המשימה – TPN).

אין לך זמן לפקפק בקיום שלך כשאתה מנסה להבין אם הדיבל הקטן הזה נכנס לחור A או B.

זה בערך ככה:

“האם אני מספיק טוב?”

“רגע, איפה המפתח אלן?!”

וזה בדיוק הקסם של ה־TPN  הוא מושך אותך החוצה מהספירלה המחשבתית ומחזיר אותך לחוויה הישירה של הרגע.

אפילו משימה אקראית, כל עוד היא דורשת ריכוז והפעלה של הגוף, הופכת להיות טריק קטן שמחבר אותנו לרשת המשימה החיובית.

היציאה מהלופ המחשבתי השלילי לא דורשת פתרון, רק תנועה בתוך המודעות.

סוויץ׳ קטן מרשת ברירת המחדל לרשת המשימה החיובית.

אלכס זיו