חיפוש באתר זה

כולם מכירים את האמרה: צריך להסתכל על חצי הכוס המלאה. זה נכון, אך הגיע הזמן לתת לזה שדרוג קטן מה אם נמלא את חצי הכוס הריקה, עד שהיא תגלוש החוצה, עד שהיא תהפוך למזרקה שנותנת מים בשפע לנו ולכולם? אתם מחכים שמישהו ימלא לכם את הכוס? בן זוג, חבר, הורה, בוס, לקוח... ומה אם הכוס הזאת נמצאת בכלל בידיים שלכם? הכוס שעוברת מיד ליד דמיינו שאתם מסתובבים כל היום עם כוס ריקה ביד. אתם מושיטים אותה לכל מי שעובר לידכם: "אולי תמלא לי קצת?" מילה טובה... מחמאה... הודעה בזמן... חיבוק... לפעמים מישהו שופך כמה טיפות, ולרגע זה מרגיש נפלא. אבל אחרי שעה הכוס שוב ריקה, ואתם שוב מחפשים את הבא בתור. מוכר? ככה רוב האנשים חיים את האהבה שלהם. הם לא באמת אוהבים... הם מחכים שיאהבו אותם. ואז הם מתפלאים למה מערכות יחסים מרגישות כמו עבודה קשה. עכשיו דמיינו משהו אחר. דמיינו שאתם לא כוס... אתם מזרקה. המים נובעים מבפנים, ממלאים אתכם עד הסוף, וגולשים החוצה לכל מי שנמצא לידכם. אתם לא צריכים לבקש. אתם פשוט נותנים, כי יש לכם. רוצים לעבור מכוס למזרקה? המשיכו לקרוא...

כמה מכם יודעים לתת בלי לחשוב פעמיים? אבל כשמישהו נותן לכם... משהו בפנים מתכווץ. מישהו אומר לכם "וואו, איזה יופי נראית היום", ואתם מיד עונים: "מה פתאום, אני גמור מעייפות". מישהו מציע לעזור, ואתם אומרים: "לא צריך, אני מסתדר". מישהו משלם לכם יותר ממה שציפיתם, ואתם מרגישים צורך להחזיר משהו... מהר. נשמע מוכר? אנחנו מבקשים מהיקום עוד. עוד שפע, עוד אהבה, עוד הזדמנויות, עוד הצלחה. אבל כשזה מגיע, אנחנו מחזירים את זה לשולח. הידיים הסגורות תדמיינו מישהו שעומד בגשם ומתפלל למים. הוא צמא, הוא רוצה לשתות, הוא מבקש מים. אבל הידיים שלו סגורות לאגרופים. המים יורדים... ופשוט זולגים לו על האגרופים. זה לא שהגשם לא הגיע. זה שלא היה איפה לקבל אותו. ככה זה נראה אצל הרבה אנשים מוכשרים, טובים ונדיבים. הם עובדים קשה, הם נותנים, הם מתכוונים. אבל יש שריר אחד שהם אף פעם לא אימנו. השריר של לקבל. רוצים לגלות למה זה קורה ואיך פותחים את הידיים? המשיכו לקרוא...

אתם לא תקועים. אתם פשוט ממשיכים להפעיל את אותה תוכנה. לפעמים אנחנו מנסים לפתור בעיה במשך שנים, בלי לשים לב שאנחנו בעצם מנסים לפתור אותה באמצעות אותו מנגנון שיצר אותה. אנחנו מחליפים סביבה, מחליפים הרגלים, קוראים עוד ספר, שומעים עוד הרצאה, מנסים לחשוב חיובי, לשנות גישה, להרגיש אחרת. אבל איכשהו, אותה תחושה חוזרת. למה? כי אנחנו מחליפים את התפאורה, אבל ממשיכים להריץ את אותה תוכנה. המוח הוא מכונת סימולציות המוח שלנו לא רק מגיב למציאות. הוא גם מנסה לחזות אותה. הוא לוקח זיכרונות, ניסיון קודם, אמונות, פחדים וציפיות, ובונה מהם מודל של מה שעומד לקרות. והנה החלק המעניין. אנחנו לא תמיד מרגישים שאנחנו חווים מודל. אנחנו מרגישים שאנחנו חווים את המציאות עצמה. נניח שאנחנו צריכים להתקשר ללקוח פוטנציאלי. עוד לפני שהרמנו את הטלפון, המוח כבר מתחיל לעבוד. אולי הוא ידחה אותנו. אולי נישמע לא מקצועיים. אולי נפריע לו. אולי הוא יגיד לא. ופתאום מופיעה תחושה לא נעימה בגוף. רגע! מה באמת קרה? כלום. לא התקשרנו. הלקוח לא אמר מילה. שום דחייה לא התרחשה. אבל המוח כבר הריץ סימולציה שלילית, והגוף התחיל להגיב אליה כאילו היא מתרחשת עכשיו. וזאת בדיוק הנקודה שבה אפשר להתחיל לשנות את המשחק.

לפעמים אנחנו קמים בבוקר, ועוד לפני שקרה משהו, כבר החלטנו איך היום הזה ירגיש. אתמול היינו תקועים? אז גם היום אנחנו תקועים. אתמול לא היה לנו חשק? כנראה שגם היום אין. אתמול משהו לא הצליח? אנחנו נכנסים להיום עם ההרגשה של מי שלא מצליח. וככה יום חדש מקבל הוראות מיום שכבר נגמר. תארו לכם את הרגע הבא:

יש רגעים שבהם אנחנו יודעים בדיוק מה צריך לעשות ובכל זאת לא עושים. צריך להתקשר. צריך לכתוב. צריך לסיים משהו. צריך לקום להתאמן. צריך להיות נוכח עם הילדים. צריך לקבל החלטה. אבל אז מגיעה השאלה שכמעט תמיד מנהלת אותנו בלי ששמנו לב: בא לי? יש לי כוח? אני במצב רוח? אני מרגיש מספיק חד? אני בפוקוס? אולי אחר כך? וברגע שאנחנו שואלים את הרגש אם מתאים לו, המשימה מתחילה לאבד מומנטום. אבל יש שאלה אחרת שאני מתחיל לחשוב שהיא הרבה יותר מעניינת:

כולם רוצים לחיות את לייף סטייל החלומות שלהם. כולם רוצים לקום בבוקר ולהרגיש: ככה אני רוצה שהחיים שלי ייראו. מהבוקר עד הערב. שהסביבה תהיה נכונה. שהאנשים יהיו נכונים. שהאנרגיה תהיה נכונה. שהעבודה תהיה נכונה. שהקצב יהיה נכון. שהגוף ירגיש טוב.שהבית ירגיש טוב. שהיום כולו ירגיש כמו משהו שמתאים לנו. אבל הנה הבעיה: אם תשאלו את רוב האנשים איך בדיוק נראה לייף סטייל החלומות שלהם, הם לא באמת יידעו לענות. אולי הם יגידו: "אני רוצה להיות חופשי." "אני רוצה לטייל." "אני רוצה הרבה כסף." "אני רוצה לגור במקום יפה." אבל אלה כותרות. זה לא לייף סטייל.

השבוע הבנתי משהו מאוד חשוב לגבי הסיסטם שמפעיל אותנו בני האדם. כלכך חשוב להבין את זה כי זה פותח את הדלתות לאנרגיה אינסופית. ואנרגיה אינסופית זה מה שהתודעה שלנו עשויה ממנו. היא רק משחקת פה כל מיני תפקידים ודמויות ומשנה צורות נכנסת ויוצאת מכל מיני זהויות דחוסות שקיימות בנו, אך האנרגיה הזאת היא נצחית ואינסופית והיא לא אף אחד מהאובייקטים שלה, היא נקייה - אנרגיה אינסופית. אז הנה מה שהבנתי...

חופש אמיתי זה לא לרצות מאף אחד כלום. והפרדוקס הוא שדווקא אז אתה פתוח לגמרי לקבל את הכל. לא לרצות מאף אחד כלום, זה לא אומר לא לעשות כלום או לא לשאוף להתקדם ולהשתפר ולחוות חוויות גדולות יותר, זה אומר מצב תודעתי משוחרר לגמרי, זמין להכל, אך לא מחכה לכלום, לא תלוי בכלום, לא מנסה לרצות אף אחד, לכן ללא התנגדויות, כל האפשרויות פתוחות, כל הערוצים פתוחים. מצב תודעתי של לא לרצות מאף אחד כלום, הוא מעל המיינד שרוצה ורוצה ורוצה וכל מה שהוא מקבל זה לא מספיק. הוא תמיד בחוסר סיפוק, תמיד רוצה משהו ממישהו או ממשהו, זה מצב תודעתי נמוך שמשיג דברים, אך אף פעם לא מסופק. ׳סטייט אוף מיינד׳ או מצב תודעתי של חופש אמיתי של לא לרצות מאף אחד כלום, באופן פרדוקסלי מביא לך את הדברים וההזדמנויות שאתה באמת רוצה, שמתואמים אליך, בגלל שאתה לא מתנגד ולא מחכה, ולא לחוץ, ואתה זורם ופתוח לכל הטוב שכבר קיים, ועכשיו אתה מתואם אליו והוא אליך, והוא מוגשם לא דרך האובססיביות הכוחנית של המיינד, אלא דרך הפתיחות והקבלה של התודעה. זה המצב הגבוה ביותר, כי התודעה עצמה נמצאת ברמה הזאת, בוייב הזה של החופש מלרצות ובו זמנית להכיל ולקבל את הכל, ברמה הגבוהה הזאת הפרדוקס מסתדר.

אני רוצה לדבר היום על סוויץ׳ מחשבתי קטן שנותן לנו המון שליטה פנימית על איך שאנחנו חווים את המציאות שלנו. המוח שלנו עושה סימולציות ואנחנו חווים סיטואציות בכל מיני גרסאות בדמיון שלנו מבלי שאנחנו בכלל פוגשים אותן במציאות. אם זה בתקשורת ומערכות יחסים עם אנשים, אם זה לגבי מקומות שאנחנו צריכים או רוצים להגיע אליהם, המוח שלנו מקדים אותנו עם גרסה מדומיינת משלו של הערכה של איך זה יהיה. ואפילו אחרי סיטואציות שקרו במציאות, המוח נזכר אחורה ונותן זוויות משלו לאירוע. לדוגמה איך הם הסתכלו עלי, מה הם חשבו עלי, איך הם התנהגו כלפי. אפילו שהסיטואציה כבר נגמרה, הפרשנויות וסימולציות הדמיון ממשיכות להופיע על אוטומט. זה כמובן מיותר, מבזבז אנרגיה וזמן, וזה אוטומט לא שאנחנו בוחרים בו, אז יוצא שאנחנו הופכים להיות צופים פאסיביים של סרטי דמיון של סיטואציות עתידיות פוטנציאליות או של סיטואציות עבר שמופיעות מזוויות וגרסאות שונות. הבעיה מתחילה כשסימולציות הדמיון הללו הן שליליות וחוזרות בלופים. משהו בסגנון... למה היא אמרה לי את זה... למה הוא הסתכל עלי ככה... או הפגישה הולכת להיות משעממת... המקום הזה הולך להיות מבאס... האנשים האלה אני לא אוהב להיות איתם... כל הסימולציות השליליות האלה מיותרות. מצאתי סוויץ׳ קטן שעוזר לי באופן מיידי לצאת החוצה מהלופים האלה ולכוון את המודעות שלי לאן שאני רוצה או סתם לרגע ההווה המושלם של העכשיו.

לכל אחד יש בעיה שמעסיקה אותו. זה לא משנה כמה יש לו. זה לא משנה כמה דברים עובדים בחיים שלו.זה לא משנה כמה אנשים היו שמחים להתחלף איתו. תמיד יש את הדבר הזה. הדבר שחסר. הדבר שלא הסתדר. האדם שלא הגיב כפי שרצינו. הכסף שעוד לא הגיע. ההחלטה שעוד לא התקבלה.

איך אנחנו יודעים האם ההחלטות שלנו הן באמת שלנו? הנה השאלה הפשוטה שמגלה את זה:

היום אני רוצה לשתף אתכם טכניקה קוגניטיבית פרקטית שעוזרת לפרק לופים מחשבתיים. כדי לעשות זאת אנחנו צריכים להבין את המכניקה של הלופים. למה הלופים המנטליים מעכבים או מונעים מאיתנו לעשות פעולות? כי אם היינו פשוט עושים את הפעולה, הלופ היה מסתיים.