יש כלל שאני משתמש בו באופן יומי: סוגרים קודם את אי-הוודאות הגדולה ביותר. אחת הסיבות היא שהרבה פעמים אי-הוודאות הגדולה ביותר מתורגמת לפחד לא מודע שמונע מכם לבצע את המשימות ולהשיג את התוצאות. בגלל שאנחנו לא רוצים להסתכל לאי-הוודאות הזאת בעיניים, אנחנו מפחדים ממשהו שקשור אליה. אנחנו הולכים סחור סחור, למשימות ביניים, לעיסוקים אחרים, רק כדי להיראות עסוקים. ככה אנחנו עובדים על עצמנו ועל אחרים שאנחנו מתקדמים ועסוקים, אך כל עוד אי-הוודאות הגדולה נשארת כלופ פתוח במסך האחורי של המודעות שלנו, אנחנו לא נתקדם לשום מקום. זה שואב אנרגיה, משאבים וזמן. כל עוד אי-הוודאות פתוחה, המוח ממשיך להשקיע בה כוח עיבוד. גם כשאתם עובדים על משהו אחר, חלק מהקשב שלכם נשאר תקוע שם. אי-הוודאות הזאת היא הלופ הראשי במרכז המודעות שלנו שמבקש להיסגר. הלופ הזה רוצה תשובות. הלופ הזה רוצה ודאות. הלופ הזה רוצה סגירה. כל עוד הלופ הזה פתוח, הוא מנהל אתכם. ברגע שהוא נסגר, אתם חוזרים לנהל את הפרויקט. זאת הסיבה שזה חכם לזהות ולגשת ישירות לאי-הוודאות הגדולה ביותר, קודם כול. אני אתן לכם דוגמה עסקית שחוזרת על עצמה לא מעט.

מהכדורגל ועד מדעי המוח – הסוד לפרודוקטיביות אמיתית משחקי המונדיאל השבוע הזכירו לי כמה תובנות שהתחברו יחד. צפיתי במשחקי רבע הגמר, קוראים לזה ״שלב הנוקאאוט״, כי הקבוצה שמנצחת עולה לחצי הגמר והקבוצה המפסידה הולכת הביתה. כלומר ב 90 דקות מגיעים לתוצאה. וזה מה שאני אוהב בשלב הזה, הקבוצות נלחמות, נותנות את כל מה שיש להן, את כל הפוקוס, הכישרון, הלב והנשמה ב 90 דקות האלה. והעולם? מקבל תוצאה, או לכאן או לכאן, אך יש תוצאה למשחק. איפה זה מתחבר לי לפסיכולוגיה ופרודוקטיביות? עקרון ה 90 הדקות לעבודה פרודוקטיבית במחקרי מדע המוח.

אנשים חושבים באופן רגיל על השאלה: ״מי אני רוצה להיות?״ מבחינת יצירת מציאות השאלה היותר טובה היא: ״מי אני צריך לזכור שאני?״ והסיבה היא: הזהות העצמית שלנו. הזהות העצמית שלנו היא המגנט האוטומטי שלנו ליצירת מציאות. כשאנחנו מסתכלים החוצה אל העולם, אנחנו לא מודעים שאנחנו מביטים על המציאות שלנו דרך פילטר הזהות העצמית שלנו. אדם שמגדיר את עצמו ביישן, בסיטואציה חברתית, יראה את הסביבה בצורה אחרת, מאדם שמגדיר או ״זוכר את עצמו״ כאדם חברותי, אקספרסיבי, עם נוכחות וביטחון עצמי. אם האדם הביישן ״ישאיל״ לכמה רגעים את הזהות העצמית ההופכית, כל עוד הוא יחזיק את הזהות הזאת במודעות, הוא יתנהג כאדם מוחצן. איפה הבעיה? זה כמו עם הכרכרה של סינדרלה...להשאלה של ״קסם״ הזהות העצמית, יש לו שעון תפוגה. והסיפור הזה מעניין, כי הפיה הלבישה אותה בבגדים של נסיכה, סיפקה לה כרכרה מלכותית, איפור, שיער...וסינדרלה ״השאילה״ את הזהות העצמית הזאת לכמה שעות. זה לא אומר שהיא לא נסיכה גם בלי זה, פשוט היא זכרה כל הזמן את הזהות העצמית שהנסיבות הכתיבו לה, עד שהפיה השאילה לה זהות חדשה לכמה שעות. כולנו יכולים להתנסות בזה, במיוחד בסביבה חדשה שלא מכירים אותנו, אנחנו יכולים להשאיל כל זהות עצמית שאנחנו רוצים, לזמן מוגבל. וכאן הבעיה. כל עוד אנחנו נמשיך לזכור שהזהות העצמית שלנו היא זאת שהתרגלנו אליה, אנחנו נמשיך להשאיל אותה שוב ושוב ושוב. ולכן השאלה מי אני רוצה להיות, מצד אחד חשובה עבור כיוון, אך לא אפקטיבית מבחינת הפיכתה לזהות הדומיננטית שלנו. כדי לעשות זאת, מעבר לכמה שיותר להיזכר בזהות העצמית החדשה שאנחנו רוצים להגשים, באמצעות חזרה על אפירמציות וכניסה להרגשה שזה כבר מי שאנחנו וכמה שיותר לפעול ולהגיב, להתלבש ולהיראות כמו ולדבר ולראות את העולם מתוך הזהות העצמית החדשה, אחד הטריקים הטובים הוא: אתחול המערכת שלנו מתוך הזהות העצמית החדשה. לא יודע אם שמתם לב, אך בבוקר דבר ראשון כשאנחנו פוקחים את העיניים וחוזרים למציאות, אנחנו עושים מעין אתחול מערכת. יש איזה רגע קטן שבו אנחנו זוכרים איפה אנחנו ומי אנחנו. זה הרגע הכי קריטי ליצירת זהות חדשה. למה? כי ברגע שאנחנו זוכרים מי אנחנו דבר ראשון בבוקר, מערכת עיבוד החיזוי של המוח שלנו נכנסת לפעולה, והיא כבר יודעת מי אנחנו, מה אנחנו כנראה הולכים לעשות, איך אנחנו הולכים להרגיש, שפת הגוף שלנו, הדיבור שלנו, המחשבות שלנו, הפעולות שלנו...הכל כבר פרוש ומתוכנן 95% מראש ברגע הזה. מהרגע שנכנסו לדמות, אנחנו על אוטומט של הזהות הישנה שלנו. ואם רוצים להבין את זה טוב יותר, אז אנחנו משאילים בכל בוקר את הגרסה שלנו מהרגע שאנחנו מתעוררים ועד הרגע שאנחנו הולכים לישון. והסיבה שאני אומר שאנחנו ״משאילים״, היא בגלל שבשכבה הראשונה של מי שאנחנו, אין לנו זהות, אנחנו מודעות טהורה. כל זהות שאיי פעם היתה לנו כולל הזהות הנוכחית - מושאלת. וכשמבינים את האמת הזאת, השאלה המתבקשת היא: למה להמשיך להשאיל זהות שאנחנו לא רוצים, כשאנחנו יכולים לבחור איזו זהות שנרצה? תחשבו על זה כמו על חנות בגדים להשאלה. יש כלכך הרבה צבעים וסגנונות לבחירה, ואנחנו כל בוקר משאילים את אותו הבגד שוב ושוב. מי שראה את הסרט ״אווטאר״ זוכר איך הגיבור נכנס לתוך האווטאר, והאווטאר מתעורר לחיים. אנחנו סוג של נכנסים לתוך האווטאר של הזהות העצמית שלנו בתוך הגוף הזה כל בוקר מחדש בצורה דומה. פשוט פוקחים את העיניים לתוך האווטאר שלנו, ומתחילים את היום. אז כאן בשניות הראשונות שאנחנו מתעוררים, יש לנו את ההזדמנות להשאיל את הזהות העצמית הרצויה, ולהתחיל מומנטום חדש מתוך הזהות הזאת. לשבור את האוטומט היומי. להכניס לפעולה משהו חדש. ליצור שגיאת חיזוי עבור המוח. ואם אנחנו עושים זאת כל יום במשך תקופה, המוח שלנו שאוהב חיזוי, מתחיל להאמין לנו שזה מי שאנחנו, ומתחיל לחזות / להפעיל את הזהות החדשה שלנו באופן אוטומטי. אך הנה הטריק החסר בטכניקה הזאת שעושה אותה שלמה. השניות הראשונות של הבוקר שלנו היום, מתחילות אתמול בלילה בכמה רגעים האלה לפני שאנחנו נרדמים. אנשים לא מודעים שאיך שהם קמים בבוקר, נמצא בקשר ישיר עם מי שהם זוכרים שהם רגע לפני שהם נרדמים. תעשו ניסוי קטן... לפני השינה, תדמיינו ותגידו לעצמכם שאיך שאתם מתעוררים מחר, אתם קופצים מהמיטה בבוקר באנרגיה, מניפים את הידיים למעלה, ומתחילים את היום בתשוקה והתלהבות... איך שתתעוררו, אתם תזכרו את זה, וזה יפעיל אתכם. בדיוק באותה הצורה, לפני שנרדמים, דמיינו ותגידו לעצמכם שבבוקר אתם הולכים לקום מתוך הזהות החדשה שלכם. והתחילו ברגע הזה להרגיש ככה. תשאילו את הזהות העצמית החדשה ותירדמו עם ההרגשה, החשיבה, והאנרגיה הזאת. קצת לפני שאתם נרדמים, דמיינו איך אתם קמים למחרת בבוקר ובשניות הראשונות שאתם חוזרים לזכור איפה אתם ומי אתם, שאתם זוכרים שהזהות החדשה שלכם, זה מי שאתם. תזכרו את השאלה הבאה: ״מי אני צריך לזכור שאני?״ אלכס זיו

יכול להיות שאתם מסתובבים עם עשרות תאומים דיגיטליים שרצים לכם במוח כרגע. לא, אני לא מדבר על בינה מלאכותית. אני מדבר על שיחות שלא קיימתם, משימות שלא השלמתם, ובעיות שלא סגרתם. ורק אחרי שהבנתי איך עובדת טכנולוגיית ה-Digital Twin, הבנתי שהמוח שלנו עושה משהו מאוד דומה. מוכנים? בואו נתחיל.

במאמר הזה נגלה איך המוח מחזיק מודל של "מי אנחנו", איך לזהות את המודל שמפעיל אותנו, ואיך לעדכן אותו כדי להפסיק לעשות העתק־הדבק של אתמול. הנה ההסבר הכי פשוט של למה המוח שלנו מחזיק מודל מובנה של ״מי אנחנו״? תארו לעצמכם את הסיטואציה הבאה:

המציאות תמיד אומרת דבר אחד פשוט: את האמת. המציאות תמיד ניטרלית. וזהו אחד הנתונים הכי חשובים כשמבינים איך להשתמש בו. לפני כמה ימים עמדתי בתחנת דלק במיקום שאני אוהב שהוא נגד הכיוון הרגיל של התדלוק, הפוך מהצד שבו מתדלקים ברכב שלי.

יש לי שאלה בשבילכם. למה ילדים משחקים ומבוגרים דואגים? ילדים לא מחכים שהכול יהיה בטוח. הם לא מחכים לודאות מוחלטת. והאמת? יכול להיות שהמוח שלנו בכלל לא רוצה את מה שרוב האנשים חושבים. במאמר הזה נגלה מדוע משחק, הפתעות וחוסר ודאות עשויים להיות הרבה יותר חשובים ממה שנדמה.

המוח מריץ מודל חיזוי אוטומטי על המציאות שלנו בכל רגע נתון. היום אנחנו עוברים מחיזוי אוטומטי לבימוי אקטיבי. הנה הסצנה…

יש רגעים כאלה… שבהם אתם בכלל לא שמים לב שהחלטתם לבצע פעולה. אתם מתיישבים מול המחשב במשרד כדי לעבוד. ואז, פתאום, בלי שום זיכרון של פעולת הבחירה, היד כבר פתחה את YouTube או את X או שהטלפון כבר ביד שלכם. "רק דקה", אתם אומרים לעצמכם. ואז שעה שלמה נעלמת. הקטע המעניין? ברוב הפעמים זה בכלל לא אתם שמחליטים. זה האוטומט. המוח כל הזמן מייצר תחזיות המוח כל הזמן מייצר תחזיות המוח שלנו עובד כמו מנוע חיזוי. הוא כל הזמן מנסה לנחש: מה הולך לקרות עכשיו? מה אנחנו הולכים לעשות? איך המציאות אמורה להיראות בעוד רגע? ואז הוא משווה בין התחזית למציאות. אם יש פער (מה שנקרא בשפה מקצועית "שגיאת חיזוי"), הוא יוצר דחף פנימי לפעול כדי לסגור את הפער הזה ולעדכן את המודל. ופה בדיוק מתחיל כל המשחק.

המוח שלנו לא רוצה שנצליח, הוא רוצה שנהיה צפויים. זה כמעט הפוך מכל מה שאנשים חושבים. המוח לא מתגמל הצלחה, הוא מתגמל חיזוי נכון. אם אתה רגיל לדחות דברים, המוח מצפה לזה. כשאתה פתאום פועל אחרת, זה מרגיש מוזר. זו הסיבה ששינוי מרגיש "לא טבעי" בהתחלה. יש כאן רעיון מצוין, והוא אפילו יותר עמוק ממה שהוא נראה במבט ראשון.

המאמר היום מדבר על איך המוח מייצר תחזית של המציאות עוד לפני הוא קולט אותה, ואיך התחזית הזאת יכולה לעשות את ההבדל בין תקיעות להתקדמות, בין חוסר הצלחה להצלחה. מוכנים? בואו נתחיל...

השבוע הסברתי את הנושא החשוב הזה לאחד המתאמנים שלי, ובמהלך ההסבר הבנתי כמה זה יעיל ויכול לעזור גם לקוראים לי והחלטתי לכתוב על זה מאמר עבורכם. זהו קונספט מאוד חשוב למומנטום של הצלחה ושקט נפשי בכל מה שאנחנו עושים בחיים. אני קורא לזה: ליפול קדימה.